"לפני שגידלתי ואגיו, תנובה לא ידעו מי אני"

בגיל 72 איציק הגדול יכול היה להתרווח בכיסאו, להשקיף על הנעשה ולנוח על זרי הדפנה. אבל ליצחק לוזון (הלוא הוא איציק הגדול) אין שום כוונה לעצור. "אני בא ל־7-6 שעות ביום, ורק מסתכל”, הוא אומר. בשעות שביליתי איתו באימפריה שלו בכניסה הצפונית ליפו, נראה היה שהוא מעורב בנעשה בה בפרטי פרטים. "איציק הגדול" היא אחת ממסעדות הבשר הכי טובות ומפורסמות בישראל, וגם אחת המסעדות הישראליות המוכרות מחוץ לישראל, כי אין כמעט תייר שלא מגיע לפה. לפני ואחרי כל המטבח הישראלי החדש, היו ויהיו כאן מסעדות שיפודים וסטייקים. ומה שלוזון עשה מהן במקום שלו הוא יצירת מופת של מקצוענות, הקפדה, ירידה לפרטים וטעם טוב. והקהל יודע את זה ושומר לו אמונים כבר למעלה מ־25 שנה. בלי יחסי ציבור, בלי מנות מותססות או מקושטות, בלי פוזה. רק עבודה קשה והבשר הכי טוב. לוזון מגדל אותו היום כבר בעצמו, כולל את זן הוואגיו היוקרתי. יש לו מאות ראשי בקר בהשקעה של מיליונים בחוות בדרום: בכפר מרדכי, כפר אביב ושדה עוזיה. הוא לוקח אותי לסיבוב בין החנויות והכוכים שקנה אחד אחרי השני בצמוד למסעדה עד שהשתלט על חצי מרחוב רזיאל. חוץ מחדרי פירוק בשר, טחינתו ושאר תהליכים, יש ללוזון גם שווארמייה חדשה, אטליז מפונפן ויפהפה למי שכיסם מאפשר את הסחורה שלו, וכמובן, היהלום שבכתר שממנו התחיל הכל - מסעדת "איציק הגדול" הענקית ובה מקום ל־220 איש. אנחנו יושבים מעל צלחת פיסות קטנות של דנבר קאט (חלק מהכתף של הפרה) שבילו קצת על הגריל עם קצת בצל. מדהים כמה טעימה יכולה להיות מנה פשוטה כל כך כשמקצוענים מטפלים בה.